תמונה מס' 5: מקלחת משותפת, מבט מטהר

זמן: תחילת שנות ה-80

מקום: בית ילדים, גן ניצנים, קיבוץ

צלם: אבא

מצולמות: ש', מ' ואני

מה רואים בתמונה:

שלוש ילדות ערומות מתקלחות במקלחת משותפת. כל אחת מהן עומדת מתחת לטוש עם
מים זורמים. הן עסוקות בשלהן. אף אחת אינה מביטה למצלמה או מודעת לאקט הצילומי או לצלם שמתעד אותן. מול כל אחת מהילדות שלושה ברזים לוויסות הטמפרטורה של המים: חם, קר, בינוני. ליד כל אחת גומחה עם סבון מרובע וקשה. ברקע מאחור, משני צידי המקלחת חלונות מוארים. בגב המקלחת השתקפות של אור. בחלק הקדמי של המקלחת אריחי קרמיקה מסודרים שתי וערב, בחלקם התחתון דוגמה של שיבולים. התמונה עצמה נראית כאילו נמסך על כולה פילטר כתום.

שלוש

במרכז התמונה שלוש בנות. לכל אחת טוש משלה, סבון משלה. שלושה ברזים מול כל אחת, שלושה חלונות מאחור. כל דבר בתמונה מונח במקומו. המספר שלוש מסמל אידיאל הרמוני של אחדות מתוך השוני. כל אחת שונה אך לכל אחת מקום דומה, תחת אותו טוש היא מתקלחת, עם אותו סבון, עומדת באותו מפלס. קיים שוויון וסימטריה בין אחת לשנייה.

בין הפרטי לציבורי

מקלחת: טקס פרטי של ניקיון, מחשבות והיטהרות. המקלחות של ילדותי לא היו פרטיות. כאן המקלחת משותפת, פתוחה. הילדות בה (אנחנו) חשופות. האור שוטף את התמונה והחלל מסביב למקלחת גדול ומואר. אין בה וילונות או דלתות. דבר אינו סוגר, מסתיר, מגן. האור בתמונה חזק לי. עד היום מפריע לי אור חזק, חשוף מדי. עד היום אני קונה רק סבון נוזלי, במקום הסבון הקשה שהמטפלת הייתה מקרצפת אותנו איתו: את כפות הרגליים ומאחורי האוזניים.

דברים פרטיים כמו: להתקלח, להתלבש, להתפתח, לקבל מחזור ראשון – היו גלויים וחשופים. אבל כאן אנחנו בעידן התמימות, לפני המיניות והבושה. חשופות מול האור השוטף והמבט החטוף. אחת ליד השנייה.

השוואה

בצד שלי של התמונה שני חלונות סגורים מוארים. הם נעולים. המנעולים החלודים קופצים לי בעין כשמסתכלת בהם. החלון בצידה השני של התמונה, זה שמאחורי מ' מואר וללא מנעולים או קו שמפריד ביניהם. זרם המים שמעל מ' חזק, בהיר ושוצף. הזרם שמעל ש' ומעליי חיוור וחלש יותר. מבטי פונה אל ש' שעומדת במרכז התמונה, ידיי מושטות לאחור, שיערי אסוף לקוקו למרות המים שזורמים מעליו, מבטה של מ' מופנה אל ש' מהצד השני. ש' מביטה קדימה. אפשר שקיץ בגלל סימני השיזוף על גופנו והאור החזק. אנחנו דומות אך שונות, לכל אחת מקום משלה אך גם מתחרות על מקומנו בקבוצה.

זיכרון ראשון:

אני תינוקת, שוכבת בעריסה בבית תינוקות. מסביבי בכי של תינוקות אחרים. המחשבה שעוברת לי בראש: את לא לבד. לא משנה מה תעברי, את עם עוד נשמות כמוך. איפשהו בתוכי ידעתי שגם אם אין מבוגר או הורה בסביבה, אנחנו גדלים יחד. קבוצה. שנים עברו עד שהפסקתי לומר 'אנחנו' במקום 'אני'. עדיין זה מאמץ בשבילי להיות אני. בלי להרגיש אשמה או בושה.

זיכרון שני:

מקלחת משותפת, 'קבוצת רימון'. כמה בנות מתקלחות יחד. אני יוצאת עם מגבת ומתבוננת בעצמי במראה. הן מתלחשות. אחת לוחשת לשתיים האחרות: "תראו איך היא מסתכלת על עצמה. אפשר לחשוב שהיא כזו יפה". אני לא זוכרת שהרגשתי יפה. כן הרגשתי שאני רוצה להעלים את עצמי. שאין לי מקום. שלא רואים אותי. מה ששמר עליי היה המבט מהצד על הדברים. סילואטה שנוצרת מאחורי ראשי מרמזת לי על המבט שלי, על הנוכחות שלו, שלי. מציפה צללים של מחשבות.

המבט

אבל היה שם עוד מבט שליווה אותי: המבט של הצלם. בשיעור הראשון כשהתבקשנו להביא לכיתה תמונה שיש בה סוד. הבאתי את התמונה הזו לצד שתי תמונות אחרות שהסתתרו עמוק בתיקי. כשהייתי בת 6 אבא שלי השתתף בחוג צילום בקיבוץ. הוא הגיע לגן (במיוחד?) באמצע יום עבודה, לבקר את ביתו הבכורה, להעניק לי את מבטו ולו את נוכחותי. אני לא מודעת אליו בתמונה (או שכן?) לא נעים לי להיות שונה ולהתייחס? להפנות מבט אליו ולמצלמה? הכי חשוב היה להיות כמו כולם, בלי יחס מועדף. לא להרגיש יפה מדי או מיוחדת מדי. אולי היה אסור לאבות להגיע לבית הילדים ככה סתם באמצע היום ולצלם את ילדותיהם וילדות היה אסור לרוץ ולחבק את אביהן סתם כך באמצע יום גן ועבודה. רב שעות היום גדלנו רחוק מעין ההורים. הרגשתי שלא רואים אותי אבל בתמונות אני רואה שהיו רגעים שכן. מבטו של אבי ליווה אותי גם אם מרחוק.

החלמה

כש'החלמתי' את התמונה הוספתי לכל אחת מהבנות משהו אותו היא מחזיקה בידיים. שתרגיש שיש לה כוח לשנות, לבחור מה להחזיק אצלה, ייחד אותה. בין שתי ידיי מאחורי גבי הטמנתי לב שתומך בי. אבל הדבר הראשון ששיניתי היה להחליף את הסבונים הקשים בסבון נוזלי וריחני, כזה שעושה נעים בגוף והופך את המקלחת לרכה ומרגיעה. אני נזהרת לא להפר את הסימטריה והסדר הקיים גם בהחלמה ורק כשמוסיפה עוד שכבה של החלמה ומפקסלת את התמונה, אני מסמנת גבול בגוף שלנו (שלי) בין הפרטי לציבורי, המבט שלי מתרחב וגופי נשטף באמבטיית זיכרונות מטהרת, משחרר את כל מה שהרגשתי שחשוף שם והיום מוגן, את המילים שלי שיוצאות היום אל העולם.

תמונה מס' 2: היד של איסלאם

תמונה מס' 2: היד של אסלאם

אסלאם מנסה לעצור את השמש ותנועת היד שלה חותכת את התמונה בקו אלכסוני עד שהיא נחצית לשני חלקים כמעט שווים. משמאל למעלה שמיים תכולים ובהירים בלי אף ענן ומימין למטה צמרות עצים נעות ברוח. בין האצבע לאגודל נמצא החלק הבהיר ביותר בתמונה, בין שתי אצבעות אלו שבשינוי תנועה אחת עלולות לכוון אליך ולירות. מבין שתיהן מגיחה כעת שמש לבנה ובוערת. זהו החלק הבוהק והמסנוור ביותר, מפניו מגוננת הנערה בידה. תנועת האגודל מתחברת בדיוק מרבי לזו של העצים הירוקים עד כי נראה שצמרות העצים הכפופות ממשיכות את צמיחת גופה.

ידה של פטמה

ידה המונפת כלפי מעלה כשהיא בגבה אל המצלמה מזכירה לרגע יד אחרת ששורשיה נטועים עמוק באסלאם – ידה של פטמה, בתו של הנביא מוחמד ההופכת לחמסה ענקית שמגוננת עליה בעזרת חמשת אצבעותיה, לוחשת לה ללכת בדרכי אבותיה. בניגוד לאיקרוס, בנו הפזיז של דדלוס מהמיתולוגיה היוונית, אשר לא שהה להנחיות אביו והמריא בתעוזה קרוב מדי אל השמש, היא דווקא מודעת לאכזריותה של השמש הים-תיכונית המסנוורת. זו שמפתה אותה בזוהרה להגביה עוף ולהגשים חלומותיה.בידה היא משרטטת גבול של הגנה, גבול פרטי שאין לו דבר עם הפוליטי שבחוץ. שלושה ורידים נמתחים בגבה של ידה המופנה למצלמה בזעקה אל השמים, כתמרור אנושי של מי שמתאמץ לעצור בגופו את מהלכו של הטבע.

יונת שלום

כמו יונה ענקית שטה ידה של אסלאם בגובה נמוך בלי לעוף רחוק מדי, שומרת על קו תעופה אחיד רק כדי להמשיך לטוס ברגע קפוא אחד של חסד לפני שהשריפה הבוערת של השמש האסלאמית, היהודית, האלוהית הקיצונית הלוהטת תכלה כל חלקה טובה. כי ברגע הבא העצים נראים כהים יותר ומתכופפים נמוך מדי ע"י משב רוח שלא ניתן לעמוד בפניו. בפינה הימנית מבצבצת גדר הפרדה אפורה וקצהו של שער ברזל מתזכר אותנו בששכחנו: בקרקע הבוערת ובגבולותיה.

ואולי זה רק הזמן שהתמונה צולמה בו, אוקטובר 2015 שבשילוב עם הלאום של הנערה שצלמה גורם לי לבחור אותה מבין שאר התמונות והופך אותה למחברת בין האישי לפוליטי. הוא זה שמקפיץ את עיני אל הצבע האדום שבקצה הזרת, תוהה איך שאריות של לק מליל אמש הופכות לטיפות של דם בראשי.

* התמונה צולמה במהלך מפגש שעסק באור וצל בנו ובסביבה הקרובה, כחלק מסדנת צילום והתבוננות בת עשרה מפגשים לנערות ערביות. לוד, אוקטובר 2015.

תמונה מס' 1: סבתא, אני, יהונתן והשעון

איך אפשר היום, בעידן הסלפי והתיעוד העצמי האובססיבי לדלות את אותה מחט שניקבה את נשמתו של רולאן בארת' בפוגשו את צילום 'גן החורף' ("מחשבות על הצילום", 1980) ? כל כך הרבה דימויים מציפים אותנו ביומיום, מציצים אלינו מכל עבר, ייתכן ואנו חיים בעידן הכי נרקסיסטי שיש. כולנו מתעדים ומתועדים רב הזמן. מדוע אנו זקוקים לכל-כך הרבה מראות עצמיות ותרבותיות דווקא בעידן זה? ומה הופך תמונה אחת למשמעותית יותר מאחרת בתוך ערמת הדימויים המציפה את חושינו בכל עת?

אי שם בתחילת שנות ה-2000 התפרצה מהפכת הצילום הדיגיטלי לחיינו ופוגגה את חרדת הקודש שליוותה את הצילום בפילם על שלביו השונים, האיטיים, הנסתרים. המדיום הצלומי וכך גם חיינו הפרטיים הפכו לנגישים וזמינים כל-כך עד שלעיתים נדמה כי עם כל ניסיון להנכיח עצמנו דרכו אנו משיגים את התוצאה ההפוכה והולכים ומצמצמים נוכחותנו בכאן ובעכשיו. הצילום מאפשר לנו לחזור אל הרגע עצמו ממקום אחר. להתבונן לעומק בפרטים ובסימבולים ולאסוף את פניני עצמיותנו כמבחלום.

כאשר אני מקרבת לעיני מצלמה ומקליקה – אני בוחרת לתחום רגע בזמן ובמרחב מתוך מכלול שלם של מציאות. לאחר הקלקה על המצלמה נוצרת הקפאה של רגע מזוקק אותו אני מייחדת מתוך רצף של זמן. לעיתים נדמית לי המצלמה כרחם המחלץ את תשליל אישיותנו מתוך נרטיב חיינו אל אור העולם.

אינספור שאלות עולות בעיניי כשאני ניצבת לפני ומאחורי המצלמה. לא אנסה לענות עליהן כאן. במקום זאת אתבונן בכל פעם בתמונה אחרת שגיליתי כי היא משמעותית עבורי יותר מאחרות ואנסה לפענח את הסוד הטמון בה.

תמונה מס' 1:

סבתא, אני, יהונתן והשעון

זמן: תחילת אוגוסט 2015.

מקום: בפתח בית האבות (אמהות) הקיבוצי בו מתגוררת סבתי בשנים האחרונות, קיבוץ נגבה.

צלם: בן זוגי.

מצולמים: סבתי, מרים סמולר בת ה-88, בני, יהונתן בן השנה וחודשיים, אני, עוד רגע בת 37.

מה בצילום?

בתמונה 3 דמויות, סבתי, אני ובני. ידו ומבטו של בני נשלחים אל עבר שעונה הכסוף של סבתי הענוד על פרק ידה. היא מתבוננת מחויכת אל עבר בני ואילו מבטי המחויך מופנה כלפיה.

פרשנות אסוציאטיבית שעולה לי מהתבוננות בתמונה:

זמן

במרכזה, הבהיר ביותר מכל חלקיה ניצב שעון. זהו השחקן הראשי בתמונה. השעון הכסוף מונח על פרק אמתה הרחבה של סבתי בת ה-88 הצוחקת אל הנין שלה (הבן שלי) המושיט אליו ידו ומבטו הסקרניים. ידו נראית כממשיכה את ידה השמאלית של סבתי וידי כממשיכה את ידה הימנית. אלו ידיים של שלושה דורות. זרועו של בני מפרידה ומחברת בו זמנית בין זרועי לזרועה של סבתי ויוצרת מעין שעון אנושי או צומת דרכים. שלושתנו יחד יוצרים מעין משולש.

הרבה רבדים של זמן טמונים בתמונה, כאלו החשופים לכל וכאלו הנהירים רק לי. הזמן שסבתי נמצאת בו שכמו קפא על מקומו אך עם זאת מכרסם בה אט אט בכיוון אחד, הזמן שלי (העבר והעתיד) ששניהם משפיעים עלי מאוד עכשיו, הזמן של בני הסקרן שרק הגיע לעולם לפני שנה וחודשיים אחרי זמן רב שניסינו להביאו, הזמן שלקח לי להגיע לראותה, זה שחלף מהפעם האחרונה שהייתי אצלה, והכתים את פניה בכתמים אדומים ואת מצפוני ברגשות אשם ענקיים. אותו זמן המתקתק באוזני, באוזני בני ובאוזני סבתי אחר הוא. זמן זה שכמו קפא במקום עבורה, מותיר אותה שעות על גבי שעות בהמתנה, אותו זמן שממשיך איתנו הלאה, שדוהר באוזני כרכבת הרים. קדימה, מהרי והגשימי את שבאת להיות בעולם. הזמן של בני, זמן ילדות קסום ואיטי שכל רגע שחולף בו נוצרת אני עמוק בליבי. זמן יקר ערך שאסור לחלל, שמקווה אני בכל מאודי כי יוצר הוא בתוכו אינספור זיכרונות יפים אליהם יחזור בשמחה ובנחמה בהמשך חייו. זמן הווה ועתיד שחופן בתוכו גם את עברה של סבתי בעוד הוא ממשיך את שושלתה שנגדעה כמעט לגמרי בשואה האיומה. אותו זמן שממשיך איתנו הלאה ומותיר אחרים מאחור. הזמן שהקפיא את ליבי עשר שנים קודם, אך איפשר לי להגיע אל סבתי כעת, כאשר לא הייתה דרך אחרת.

המבט

המבט שלי השלם בשתי העיניים, עינו השמאלית של בני, עינה הימנית של סבתי, המבט של הצלם שאינו מופיע בתמונה, בן זוגי האמיץ, הרגיש. זה שניסו להסיתו ממני באלף דרכים, זה שהזמן מקרב ומרחיק בינינו כבר 16 שנים. שהתאהבתי בו בגיל 21, וחזר אלי בגיל 30, אבי ילדי בכורי היחיד. טבעת האירוסין שנתן לי ענודה על אצבעי. נראה שקפאה אף היא בזמן משלה.

צבע

התמונה עצמה שטופה באור ובצבעי תכלת. האור הזהוב החום הנשפך עליה מהשמש הקיצית הקיבוצית, הגוון התכלכל בחולצתה של סבתי ובחולצתו של בני המהדהדת את חצי תליון האהבה שמציץ מצווארי. בחציה התחתון של התמונה מבצבץ השחור של הריק הניטרלי ואילו בחציה העליון שולט הצבע הלבן הבהיר והמואר יותר. שניהם מרמזים על נדבך נוסף של ניגודים הקים בה: ריקות ומלאות, זקנה וילדות, פנים וחוץ.

דלת ושני חלונות

מאחורינו דלת לבנה. מעבר בין חוץ לפנים. הדלת היא דלתו של בית האבות בו סבתי מתגוררת. היכן שהיא מתעוררת בכל בוקר מוקדם מדי אל רוטינה קבועה מדי, יושבת לה בבדידותה לאחר שסבי הותיר אותה מאחור והלך לעולמו כשהיא קפואה ונצורה בזמן. סיפור בריחתה מהרכבת, התאהבותה בקצין רוסי, הגלות לרוסיה, האבדה הגדולה של משפחתה בזמן המלחמה וסיפור הישרדותה, כל אלו מלווים אותה ומתנקזים עבורי לתמונה זו המדברת על זמן ועל מעגליות. וכן, גם על אהבה, על מעברים ועל בדידות. ורק הטבע שמשתקף לו במראה מאחורינו ומהדהד בציורי הפרחים המודפסים על חולצתה מרמז על סיכוי כלשהו לתקווה ולהמשכיות.