זמן: תחילת שנות ה-80
מקום: בית ילדים, גן ניצנים, קיבוץ
צלם: אבא
מצולמות: ש', מ' ואני
מה רואים בתמונה:
שלוש ילדות ערומות מתקלחות במקלחת משותפת. כל אחת מהן עומדת מתחת לטוש עם
מים זורמים. הן עסוקות בשלהן. אף אחת אינה מביטה למצלמה או מודעת לאקט הצילומי או לצלם שמתעד אותן. מול כל אחת מהילדות שלושה ברזים לוויסות הטמפרטורה של המים: חם, קר, בינוני. ליד כל אחת גומחה עם סבון מרובע וקשה. ברקע מאחור, משני צידי המקלחת חלונות מוארים. בגב המקלחת השתקפות של אור. בחלק הקדמי של המקלחת אריחי קרמיקה מסודרים שתי וערב, בחלקם התחתון דוגמה של שיבולים. התמונה עצמה נראית כאילו נמסך על כולה פילטר כתום.
שלוש
במרכז התמונה שלוש בנות. לכל אחת טוש משלה, סבון משלה. שלושה ברזים מול כל אחת, שלושה חלונות מאחור. כל דבר בתמונה מונח במקומו. המספר שלוש מסמל אידיאל הרמוני של אחדות מתוך השוני. כל אחת שונה אך לכל אחת מקום דומה, תחת אותו טוש היא מתקלחת, עם אותו סבון, עומדת באותו מפלס. קיים שוויון וסימטריה בין אחת לשנייה.
בין הפרטי לציבורי
מקלחת: טקס פרטי של ניקיון, מחשבות והיטהרות. המקלחות של ילדותי לא היו פרטיות. כאן המקלחת משותפת, פתוחה. הילדות בה (אנחנו) חשופות. האור שוטף את התמונה והחלל מסביב למקלחת גדול ומואר. אין בה וילונות או דלתות. דבר אינו סוגר, מסתיר, מגן. האור בתמונה חזק לי. עד היום מפריע לי אור חזק, חשוף מדי. עד היום אני קונה רק סבון נוזלי, במקום הסבון הקשה שהמטפלת הייתה מקרצפת אותנו איתו: את כפות הרגליים ומאחורי האוזניים.
דברים פרטיים כמו: להתקלח, להתלבש, להתפתח, לקבל מחזור ראשון – היו גלויים וחשופים. אבל כאן אנחנו בעידן התמימות, לפני המיניות והבושה. חשופות מול האור השוטף והמבט החטוף. אחת ליד השנייה.
השוואה
בצד שלי של התמונה שני חלונות סגורים מוארים. הם נעולים. המנעולים החלודים קופצים לי בעין כשמסתכלת בהם. החלון בצידה השני של התמונה, זה שמאחורי מ' מואר וללא מנעולים או קו שמפריד ביניהם. זרם המים שמעל מ' חזק, בהיר ושוצף. הזרם שמעל ש' ומעליי חיוור וחלש יותר. מבטי פונה אל ש' שעומדת במרכז התמונה, ידיי מושטות לאחור, שיערי אסוף לקוקו למרות המים שזורמים מעליו, מבטה של מ' מופנה אל ש' מהצד השני. ש' מביטה קדימה. אפשר שקיץ בגלל סימני השיזוף על גופנו והאור החזק. אנחנו דומות אך שונות, לכל אחת מקום משלה אך גם מתחרות על מקומנו בקבוצה.
זיכרון ראשון:
אני תינוקת, שוכבת בעריסה בבית תינוקות. מסביבי בכי של תינוקות אחרים. המחשבה שעוברת לי בראש: את לא לבד. לא משנה מה תעברי, את עם עוד נשמות כמוך. איפשהו בתוכי ידעתי שגם אם אין מבוגר או הורה בסביבה, אנחנו גדלים יחד. קבוצה. שנים עברו עד שהפסקתי לומר 'אנחנו' במקום 'אני'. עדיין זה מאמץ בשבילי להיות אני. בלי להרגיש אשמה או בושה.
זיכרון שני:
מקלחת משותפת, 'קבוצת רימון'. כמה בנות מתקלחות יחד. אני יוצאת עם מגבת ומתבוננת בעצמי במראה. הן מתלחשות. אחת לוחשת לשתיים האחרות: "תראו איך היא מסתכלת על עצמה. אפשר לחשוב שהיא כזו יפה". אני לא זוכרת שהרגשתי יפה. כן הרגשתי שאני רוצה להעלים את עצמי. שאין לי מקום. שלא רואים אותי. מה ששמר עליי היה המבט מהצד על הדברים. סילואטה שנוצרת מאחורי ראשי מרמזת לי על המבט שלי, על הנוכחות שלו, שלי. מציפה צללים של מחשבות.
המבט
אבל היה שם עוד מבט שליווה אותי: המבט של הצלם. בשיעור הראשון כשהתבקשנו להביא לכיתה תמונה שיש בה סוד. הבאתי את התמונה הזו לצד שתי תמונות אחרות שהסתתרו עמוק בתיקי. כשהייתי בת 6 אבא שלי השתתף בחוג צילום בקיבוץ. הוא הגיע לגן (במיוחד?) באמצע יום עבודה, לבקר את ביתו הבכורה, להעניק לי את מבטו ולו את נוכחותי. אני לא מודעת אליו בתמונה (או שכן?) לא נעים לי להיות שונה ולהתייחס? להפנות מבט אליו ולמצלמה? הכי חשוב היה להיות כמו כולם, בלי יחס מועדף. לא להרגיש יפה מדי או מיוחדת מדי. אולי היה אסור לאבות להגיע לבית הילדים ככה סתם באמצע היום ולצלם את ילדותיהם וילדות היה אסור לרוץ ולחבק את אביהן סתם כך באמצע יום גן ועבודה. רב שעות היום גדלנו רחוק מעין ההורים. הרגשתי שלא רואים אותי אבל בתמונות אני רואה שהיו רגעים שכן. מבטו של אבי ליווה אותי גם אם מרחוק.
החלמה
כש'החלמתי' את התמונה הוספתי לכל אחת מהבנות משהו אותו היא מחזיקה בידיים. שתרגיש שיש לה כוח לשנות, לבחור מה להחזיק אצלה, ייחד אותה. בין שתי ידיי מאחורי גבי הטמנתי לב שתומך בי. אבל הדבר הראשון ששיניתי היה להחליף את הסבונים הקשים בסבון נוזלי וריחני, כזה שעושה נעים בגוף והופך את המקלחת לרכה ומרגיעה. אני נזהרת לא להפר את הסימטריה והסדר הקיים גם בהחלמה ורק כשמוסיפה עוד שכבה של החלמה ומפקסלת את התמונה, אני מסמנת גבול בגוף שלנו (שלי) בין הפרטי לציבורי, המבט שלי מתרחב וגופי נשטף באמבטיית זיכרונות מטהרת, משחרר את כל מה שהרגשתי שחשוף שם והיום מוגן, את המילים שלי שיוצאות היום אל העולם.
מחשבות על סלפי ותמונות אחרות 