תמונה מס' 2: היד של איסלאם

איסלאם והשמשתמונה מס' 2: היד של אסלאם

אסלאם מנסה לעצור את השמש ותנועת היד שלה חותכת את התמונה בקו אלכסוני עד שהיא נחצית לשני חלקים כמעט שווים. משמאל למעלה שמיים תכולים ובהירים בלי אף ענן ומימין למטה צמרות עצים נעות ברוח. בין האצבע לאגודל נמצא החלק הבהיר ביותר בתמונה, בין שתי אצבעות אלו שבשינוי תנועה אחת עלולות לכוון אליך ולירות. מבין שתיהן מגיחה כעת שמש לבנה ובוערת. זהו החלק הבוהק והמסנוור ביותר, מפניו מגוננת הנערה בידה. תנועת האגודל מתחברת בדיוק מרבי לזו של העצים הירוקים עד כי נראה שצמרות העצים הכפופות ממשיכות את צמיחת גופה.

ידה של פטמה

ידה המונפת כלפי מעלה כשהיא בגבה אל המצלמה מזכירה לרגע יד אחרת ששורשיה נטועים עמוק באסלאם – ידה של פטמה, בתו של הנביא מוחמד ההופכת לחמסה ענקית שמגוננת עליה בעזרת חמשת אצבעותיה, לוחשת לה ללכת בדרכי אבותיה. בניגוד לאיקרוס, בנו הפזיז של דדלוס מהמיתולוגיה היוונית, אשר לא שהה להנחיות אביו והמריא בתעוזה קרוב מדי אל השמש, היא דווקא מודעת לאכזריותה של השמש הים-תיכונית המסנוורת. זו שמפתה אותה בזוהרה להגביה עוף ולהגשים חלומותיה.בידה היא משרטטת גבול של הגנה, גבול פרטי שאין לו דבר עם הפוליטי שבחוץ. שלושה ורידים נמתחים בגבה של ידה המופנה למצלמה בזעקה אל השמים, כתמרור אנושי של מי שמתאמץ לעצור בגופו את מהלכו של הטבע.

יונת שלום

כמו יונה ענקית שטה ידה של אסלאם בגובה נמוך בלי לעוף רחוק מדי, שומרת על קו תעופה אחיד רק כדי להמשיך לטוס ברגע קפוא אחד של חסד לפני שהשריפה הבוערת של השמש האסלאמית, היהודית, האלוהית הקיצונית הלוהטת תכלה כל חלקה טובה. כי ברגע הבא העצים נראים כהים יותר ומתכופפים נמוך מדי ע"י משב רוח שלא ניתן לעמוד בפניו. בפינה הימנית מבצבצת גדר הפרדה אפורה וקצהו של שער ברזל מתזכר אותנו בששכחנו: בקרקע הבוערת ובגבולותיה.

ואולי זה רק הזמן שהתמונה צולמה בו, אוקטובר 2015 שבשילוב עם הלאום של הנערה שצלמה גורם לי לבחור אותה מבין שאר התמונות והופך אותה למחברת בין האישי לפוליטי. הוא זה שמקפיץ את עיני אל הצבע האדום שבקצה הזרת, תוהה איך שאריות של לק מליל אמש הופכות לטיפות של דם בראשי.

* התמונה צולמה במהלך מפגש שעסק באור וצל בנו ובסביבה הקרובה, כחלק מסדנת צילום והתבוננות בת עשרה מפגשים לנערות ערביות. לוד, אוקטובר 2015.

מודעות פרסומת
תמונה מס' 2: היד של איסלאם

תמונה מס' 1: סבתא, אני, יהונתן והשעון

תמונות מדברות 1

איך אפשר היום, בעידן הסלפיס והתיעוד העצמי האובססיבי לדלות את אותה מחט שניקבה את נשמתו של רולאן בארת בפוגשו את צילום גן החורף המפורסם ("מחשבות על הצילום", 1980)? כל כך הרבה דימויים מציפים אותנו ביומיום, מציצים אלינו מכל עבר, ייתכן ואנו חיים בעידן הכי נרקסיסטי שיש. כולנו מתעדים ומתועדים רב הזמן. מדוע אנו זקוקים לכל-כך הרבה מראות עצמיות ותרבותיות דווקא בעידן זה? ומה הופך תמונה אחת למשמעותית יותר מאחרת בתוך ערימת הדימויים המציפה את חושינו בכל עת?

אי שם בתחילת שנות ה-2000 התפרצה מהפכת הצילום הדיגיטלי לחיינו ופוגגה את חרדת הקודש שליוותה את הצילום בפילם על שלביו השונים, האיטיים, הנסתרים. המדיום הצילומי וכך גם חיינו הפרטיים הפכו לנגישים וזמינים כל-כך עד שלעיתים נדמה כי עם כל ניסיון להנכיח עצמנו דרכו אנו משיגים את התוצאה ההפוכה והולכים ומצמצמים נוכחותנו בכאן ובעכשיו. הצילום מאפשר לנו לחזור אל הרגע עצמו ממקום אחר. להתבונן לעומק בפרטים ובסימבולים ולאסוף את פניני עצמיותנו כמבחלום.

כאשר אני מקרבת לעיני מצלמה ומקליקה – אני בוחרת לתחום רגע בזמן ובמרחב מתוך מכלול שלם של מציאות. לאחר הקלקה על המצלמה נוצרת הקפאה של רגע מזוקק אותו אני מייחדת מתוך רצף של זמן. לעיתים נדמית לי המצלמה כרחם המחלץ את תשליל אישיותנו מתוך נרטיב חיינו אל אור העולם.

אינספור שאלות עולות בעיניי כשאני ניצבת לפני ומאחורי המצלמה. לא אתיימר לנסות לענות עליהן כאן. במקום זאת אתבונן בכל פעם בתמונה אחרת שגיליתי כי היא משמעותית עבורי יותר מאחרות ואנסה לפצח את הסוד הטמון בה.

תמונה מספר אחת:

סבתא, אני, יהונתן והשעון

זמן: תחילת אוגוסט 2015.

מקום: בפתח בית האבות (אמהות) הקיבוצי בו מתגוררת סבתי בשנים האחרונות, קיבוץ נגבה.

צלם: בן זוגי.

מצולמים: סבתי, מרים סמולר בת ה-88, בני, יהונתן בן השנה וחודשיים, אני, עוד רגע בת 37.

מה בצילום?

בתמונה 3 דמויות, סבתי, אני ובני. ידו ומבטו של בני נשלחים אל עבר שעונה הכסוף של סבתי הענוד על פרק ידה. היא מתבוננת מחוייכת אל עבר בני ואילו מבטי המחוייך מופנה כלפיה.

פרשנות אסוציאטיבית שעולה לי מהתבוננות בתמונה:

זמן

במרכזה, הבהיר ביותר מכל חלקיה ניצב שעון. זהו השחקן הראשי בתמונה. השעון הכסוף מונח על פרק אמתה הרחבה של סבתי בת ה-88 הצוחקת אל הנין שלה (הבן שלי) המושיט אליו ידו ומבטו הסקרניים. ידו נראית כממשיכה את ידה השמאלית של סבתי וידי כממשיכה את ידה הימנית. אלו ידיים של שלושה דורות. זרועו של בני מפרידה ומחברת בו זמנית בין זרועי לזרועה של סבתי ויוצרת מעין שעון אנושי או צומת דרכים. שלושתינו יחד יוצרים מעין משולש.

הרבה רבדים של זמן טמונים בתמונה, כאלו החשופים לכל וכאלו הנהירים רק לי. הזמן שסבתי נמצאת בו שכמו קפא על מקומו אך עם זאת מכרסם בה אט אט בכיוון אחד, הזמן שלי (העבר והעתיד) ששניהם משפיעים עלי מאוד עכשיו, הזמן של בני הסקרן שרק הגיע לעולם לפני שנה וחודשיים אחרי זמן רב שניסינו להביאו, הזמן שלקח לי להגיע לראותה, זה שחלף מהפעם האחרונה שהייתי אצלה, והכתים את פניה בכתמים אדומים ואת מצפוני ברגשות אשם ענקיים. אותו זמן המתקתק באוזני, באוזני בני ובאוזני סבתי אחר הוא. זמן זה שכמו קפא במקום עבורה, מותיר אותה שעות על גבי שעות בהמתנה, אותו זמן שממשיך איתנו הלאה, שדוהר באוזני כרכבת הרים. קדימה, מהרי והגשימי את שבאת להיות בעולם. הזמן של בני, זמן ילדות קסום ואיטי שכל רגע שחולף בו נוצרת אני עמוק בליבי. זמן יקר ערך שאסור לחלל, שמקווה אני בכל מאודי כי יוצר הוא בתוכו אינספור זכרונות יפים אליהם יחזור בשמחה ובנחמה בהמשך חייו. זמן הווה ועתיד שחופן בתוכו גם את עברה של סבתי בעוד הוא ממשיך את שושלתה שנגדעה כמעט לגמרי בשואה האיומה. אותו זמן שממשיך איתנו הלאה ומותיר אחרים מאחור. הזמן שהקפיא את ליבי עשר שנים קודם, אך איפשר לי להגיע אל סבתי כעת, כאשר לא היתה דרך אחרת.

המבט

המבט שלי השלם בשתי העיניים, עינו השמאלית של בני, עינה הימנית של סבתי, המבט של הצלם שאינו מופיע בתמונה, בן זוגי האמיץ, הרגיש. זה שניסו להסיתו ממני באלף דרכים, זה שהזמן מקרב ומרחיק בינינו כבר 16 שנים. שהתאהבתי בו בגיל 21, וחזר אלי בגיל 30, אבי ילדי בכורי היחיד. טבעת האירוסין שנתן לי ענודה על אצבעי. נראה שקפאה אף היא בזמן משלה.

צבע

התמונה עצמה שטופה באור ובצבעי תכלת. האור הזהוב החום הנשפך עליה מהשמש הקיצית הקיבוצית, הגוון התכלכל בחולצתה של סבתי ובחולצתו של בני המהדהדת את חצי תליון האהבה שמציץ מצווארי. בחציה התחתון של התמונה מבצבץ השחור של הריק הניטרלי ואילו בחציה העליון שולט הצבע הלבן הבהיר והמואר יותר. שניהם מרמזים על נדבך נוסף של ניגודים הקים בה: ריקות ומלאות, זקנה וילדות, פנים וחוץ.

דלת ושני חלונות

מאחורינו דלת לבנה. מעבר בין חוץ לפנים. הדלת היא דלתו של בית האבות בו סבתי מתגוררת. היכן שהיא מתעוררת בכל בוקר מוקדם מדי אל רוטינה קבועה מדי, יושבת לה בבדידותה לאחר שסבי הותיר אותה מאחור והלך לעולמו כשהיא קפואה ונצורה בזמן. סיפור בריחתה מהרכבת, התאהבותה בקצין רוסי, הגלות לרוסיה, האבדה הגדולה של משפחתה בזמן המלחמה וספור השרדותה, כל אלו מלווים אותה ומתנקזים עבורי לתמונה זו המדברת על זמן ועל מעגליות. וכן, גם על אהבה, על מעברים ועל בדידות. ורק הטבע שמשתקף לו במראה מאחורינו ומהדהד בציורי הפרחים המודפסים על חולצתה מרמז על סיכוי כלשהו לתקווה ולהמשכיות.

תמונה מס' 1: סבתא, אני, יהונתן והשעון