תמונה מס' 1: סבתא, אני, יהונתן והשעון

איך אפשר היום, בעידן הסלפי והתיעוד העצמי האובססיבי לדלות את אותה מחט שניקבה את נשמתו של רולאן בארת' בפוגשו את צילום 'גן החורף' ("מחשבות על הצילום", 1980) ? כל כך הרבה דימויים מציפים אותנו ביומיום, מציצים אלינו מכל עבר, ייתכן ואנו חיים בעידן הכי נרקסיסטי שיש. כולנו מתעדים ומתועדים רב הזמן. מדוע אנו זקוקים לכל-כך הרבה מראות עצמיות ותרבותיות דווקא בעידן זה? ומה הופך תמונה אחת למשמעותית יותר מאחרת בתוך ערמת הדימויים המציפה את חושינו בכל עת?

אי שם בתחילת שנות ה-2000 התפרצה מהפכת הצילום הדיגיטלי לחיינו ופוגגה את חרדת הקודש שליוותה את הצילום בפילם על שלביו השונים, האיטיים, הנסתרים. המדיום הצלומי וכך גם חיינו הפרטיים הפכו לנגישים וזמינים כל-כך עד שלעיתים נדמה כי עם כל ניסיון להנכיח עצמנו דרכו אנו משיגים את התוצאה ההפוכה והולכים ומצמצמים נוכחותנו בכאן ובעכשיו. הצילום מאפשר לנו לחזור אל הרגע עצמו ממקום אחר. להתבונן לעומק בפרטים ובסימבולים ולאסוף את פניני עצמיותנו כמבחלום.

כאשר אני מקרבת לעיני מצלמה ומקליקה – אני בוחרת לתחום רגע בזמן ובמרחב מתוך מכלול שלם של מציאות. לאחר הקלקה על המצלמה נוצרת הקפאה של רגע מזוקק אותו אני מייחדת מתוך רצף של זמן. לעיתים נדמית לי המצלמה כרחם המחלץ את תשליל אישיותנו מתוך נרטיב חיינו אל אור העולם.

אינספור שאלות עולות בעיניי כשאני ניצבת לפני ומאחורי המצלמה. לא אנסה לענות עליהן כאן. במקום זאת אתבונן בכל פעם בתמונה אחרת שגיליתי כי היא משמעותית עבורי יותר מאחרות ואנסה לפענח את הסוד הטמון בה.

תמונה מס' 1:

סבתא, אני, יהונתן והשעון

זמן: תחילת אוגוסט 2015.

מקום: בפתח בית האבות (אמהות) הקיבוצי בו מתגוררת סבתי בשנים האחרונות, קיבוץ נגבה.

צלם: בן זוגי.

מצולמים: סבתי, מרים סמולר בת ה-88, בני, יהונתן בן השנה וחודשיים, אני, עוד רגע בת 37.

מה בצילום?

בתמונה 3 דמויות, סבתי, אני ובני. ידו ומבטו של בני נשלחים אל עבר שעונה הכסוף של סבתי הענוד על פרק ידה. היא מתבוננת מחויכת אל עבר בני ואילו מבטי המחויך מופנה כלפיה.

פרשנות אסוציאטיבית שעולה לי מהתבוננות בתמונה:

זמן

במרכזה, הבהיר ביותר מכל חלקיה ניצב שעון. זהו השחקן הראשי בתמונה. השעון הכסוף מונח על פרק אמתה הרחבה של סבתי בת ה-88 הצוחקת אל הנין שלה (הבן שלי) המושיט אליו ידו ומבטו הסקרניים. ידו נראית כממשיכה את ידה השמאלית של סבתי וידי כממשיכה את ידה הימנית. אלו ידיים של שלושה דורות. זרועו של בני מפרידה ומחברת בו זמנית בין זרועי לזרועה של סבתי ויוצרת מעין שעון אנושי או צומת דרכים. שלושתנו יחד יוצרים מעין משולש.

הרבה רבדים של זמן טמונים בתמונה, כאלו החשופים לכל וכאלו הנהירים רק לי. הזמן שסבתי נמצאת בו שכמו קפא על מקומו אך עם זאת מכרסם בה אט אט בכיוון אחד, הזמן שלי (העבר והעתיד) ששניהם משפיעים עלי מאוד עכשיו, הזמן של בני הסקרן שרק הגיע לעולם לפני שנה וחודשיים אחרי זמן רב שניסינו להביאו, הזמן שלקח לי להגיע לראותה, זה שחלף מהפעם האחרונה שהייתי אצלה, והכתים את פניה בכתמים אדומים ואת מצפוני ברגשות אשם ענקיים. אותו זמן המתקתק באוזני, באוזני בני ובאוזני סבתי אחר הוא. זמן זה שכמו קפא במקום עבורה, מותיר אותה שעות על גבי שעות בהמתנה, אותו זמן שממשיך איתנו הלאה, שדוהר באוזני כרכבת הרים. קדימה, מהרי והגשימי את שבאת להיות בעולם. הזמן של בני, זמן ילדות קסום ואיטי שכל רגע שחולף בו נוצרת אני עמוק בליבי. זמן יקר ערך שאסור לחלל, שמקווה אני בכל מאודי כי יוצר הוא בתוכו אינספור זיכרונות יפים אליהם יחזור בשמחה ובנחמה בהמשך חייו. זמן הווה ועתיד שחופן בתוכו גם את עברה של סבתי בעוד הוא ממשיך את שושלתה שנגדעה כמעט לגמרי בשואה האיומה. אותו זמן שממשיך איתנו הלאה ומותיר אחרים מאחור. הזמן שהקפיא את ליבי עשר שנים קודם, אך איפשר לי להגיע אל סבתי כעת, כאשר לא הייתה דרך אחרת.

המבט

המבט שלי השלם בשתי העיניים, עינו השמאלית של בני, עינה הימנית של סבתי, המבט של הצלם שאינו מופיע בתמונה, בן זוגי האמיץ, הרגיש. זה שניסו להסיתו ממני באלף דרכים, זה שהזמן מקרב ומרחיק בינינו כבר 16 שנים. שהתאהבתי בו בגיל 21, וחזר אלי בגיל 30, אבי ילדי בכורי היחיד. טבעת האירוסין שנתן לי ענודה על אצבעי. נראה שקפאה אף היא בזמן משלה.

צבע

התמונה עצמה שטופה באור ובצבעי תכלת. האור הזהוב החום הנשפך עליה מהשמש הקיצית הקיבוצית, הגוון התכלכל בחולצתה של סבתי ובחולצתו של בני המהדהדת את חצי תליון האהבה שמציץ מצווארי. בחציה התחתון של התמונה מבצבץ השחור של הריק הניטרלי ואילו בחציה העליון שולט הצבע הלבן הבהיר והמואר יותר. שניהם מרמזים על נדבך נוסף של ניגודים הקים בה: ריקות ומלאות, זקנה וילדות, פנים וחוץ.

דלת ושני חלונות

מאחורינו דלת לבנה. מעבר בין חוץ לפנים. הדלת היא דלתו של בית האבות בו סבתי מתגוררת. היכן שהיא מתעוררת בכל בוקר מוקדם מדי אל רוטינה קבועה מדי, יושבת לה בבדידותה לאחר שסבי הותיר אותה מאחור והלך לעולמו כשהיא קפואה ונצורה בזמן. סיפור בריחתה מהרכבת, התאהבותה בקצין רוסי, הגלות לרוסיה, האבדה הגדולה של משפחתה בזמן המלחמה וסיפור הישרדותה, כל אלו מלווים אותה ומתנקזים עבורי לתמונה זו המדברת על זמן ועל מעגליות. וכן, גם על אהבה, על מעברים ועל בדידות. ורק הטבע שמשתקף לו במראה מאחורינו ומהדהד בציורי הפרחים המודפסים על חולצתה מרמז על סיכוי כלשהו לתקווה ולהמשכיות.